תוקפנות ומשחק - דונלד ויניקוט - מכללת טאותרפיה - ד"ר מזרחי אברהם - 12 הצעדים

מאמר מאת: דוקטור מזרחי אברהם על דונלד ויניקוט "תוקפנות ומשחק" | שיטת 12 הצעדים טאותרפיה

תוקפנות ומשחק - דונלד ויניקוט - מכללת טאותרפיה - ד"ר מזרחי אברהם - 12 הצעדים

תוקפנות ומשחק - דונלד ויניקוט - מכללת טאותרפיה - ד"ר מזרחי אברהם

עפ”י וויניקוט, הקשר בין משחק לתוקפנות הוא שלעתים המשחק מערב המחשה של רגשות תוקפניים ביחס לעצמי ולסביבה. וויניקוט מייעד לסביבה ולמטפל תפקיד להכיל ולשאת את זה ולא להיהרס. לשאת ולשרוד. לפני שוויניקוט ישלח ילד לטיפול או את הוריו אל פסיכיאטר הוא יבקש מהסביבה לשאת את התוקפנות. לא לאפשר להיות תוקפני אלא להחזיק את זה. אקט טיפולי שאוסף את העצמי, מחזיר לו את גבולותיו ועוזר לו להגיע למצב אינטגרטיבי מחדש, לאסוף, להרגיע, לדבר. ברור שכאשר עובדים בתחומי ההתמכרויות דרישה זו של וויניקוט עולה שבעתיים ומבקשת להמציא מטפלים מזן ייחודי. לא פלא שפסיכיאטריים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים אינם מסוגלים לטפל במכורים לסמים ואלכוהול ולכן בכל המסגרות קיים מכור נקי שיעשה את ה”עבודה השחורה”.

טאותרפיה מעניקה גם למטפלים את הכלי הייחודי שיש למכורים לסמים אלכוהול והימורים דרך 12 הצעדים והחיבור בין הטיפול הקונבנציונאלי ו-12 הצעדים הנותן מענה למטפלים באשר הם. וויניקוט תוקף את הגישה שהמשחק הוא דרך לעיבוד התוקפנות והשנאה.

לדעתו, כשמטפל חש שהאגרסיה היא חומר רע שיש להיפטר ממנו זוהי השלכה של התוקפנות הילד כי הוא לא יכול לבטא את הרגשות האגרסיביים כלפי חוץ. בסביבה מספיק טובה הילד ירגיש שהוא יכול לבטא תוקפנות. שיבושים רבים מתרחשים במפגש בין סביבה לא מאפשרת ביטוי תוקפני ומעצימה אותה עד שמתקבלת תחושה שהעולם מורכב רק מתוקפנות. יש צורך לבטא תוקפנות (“העצמי חסר הרחמים”), וזהו תהליך התפתחותי תקין, ביטוי התוקפנות והישרדות הסביבה/מטפל מה שמאפשר להתחיל לשחק ובתהליך הבראה.

קליין נתנה הכי הרבה מקום לביטוי התוקפנות. שמה במוקד את ההבנה המורכבת והמעמיקה את הווריאציות של התוקפנות(קנאה,envy, ורצון לתקן). ארגנה את החדר כך שהילד ירגיש נוח לבטא תוקפנות. הבחינה בין Jelousy – קנאה ביחסי ההורים(חמדנות), לבין Envy – צרות עין, פנטזיה של הילד לשד המלא והטוב שהוא רוצה לקחת ממנו, מעדיף להרוס אותו ושלאף אחד לא יהיה ואז גם לא יקנא.

המטרה שהילד יפנים בהדרגה תמונה שלמה ונעימה יותר של המטפל ושמאובייקטים מפוצלים של טוב/רע מוחלט תיווצר תמונה אינטגרטיבית יותר של אובייקט מציאותי. המדד הוא היחס בין המטפל למטופל, היכולת של להשליך בלי להרוס. קליין מדברת על תיקון: מצד אחד יש פנטזיות של קנאה ותוקפנות, במקביל קיימים רגשות אשם מאוד קשים המובילים את הילד לרצות לתקן את הגוף הפגום של האמא. אנה פרויד טענה שקליין שוקעת יותר מדיי בגורמים פנימיים כמו התוקפנות תוך הזנחה של המציאות החיצונית.

היא חשבה שהפירוש של קליין יותר מדיי תוקפני, מעמיק ולא מודע שגורם להתעוררות של התנגדות ולנשירה רבה מהטיפול. בנוסף, טענה שילדים מטבעם נוטים לתגובה של תוקפנות ולדעתה זאת טעות לייחס זאת לפנטזיות תוקפניות. א. פרויד הדגישה את מנגנון ההזדהות עם התוקפן. כשהמטופל נותן מקום לחלק התוקפני מזדהה עם העוצמה והכוח שלו הוא יכול להסתגל טוב יותר למציאות.

חרדות פסיכוטיות והכלה, אנליזה אצל ויניקוט / מרגרט ליטל:

מרגרט מתמחה במיני ספרות עיון בשטחים שונים. מפעם לפעם החנות מוציאה לאור ספר על פי בחירתם, בעיקר ב-פסיכולוגיה. זה אחד הספרים שיצא אצלם לאור לאחרונה. מאז ש-פרויד התחיל לכתוב את תיאורי המקרים בהם טיפל, אלו שהפכו להיות אבני דרך בהבנתו ובבניין התיאוריה הפסיכואנליטית שלו נכתבו הרבה מאוד תיאורי מקרים. רובם נכתבו על ידי המטפלים עצמם. חלקם כחומר מחקרי אך ישנם כמה וכה שנכתבו כרומנים, שהמפורסם בהם היה “מעולם לא הבטחתי לך גן ורדים”. מרגרט ליטל,

פסיכואנליטיקנית בעצמה, כזו שכתבה והרחיבה תיאוריות כותבת מנקודת מבט אחרת. היא כותבת מנקודת ראות של המטופלת. שלוש אנליזות עברה מרגרט. האחרונה והמשמעית הייתה אצל דונלד ויניקוט. ואם לעתים קרובות אנשים שואלים בשביל מה זה טוב לשכב ולדבר אל הקיר, הפעם תהיה בספר התייחסות בדיוק לשאלה בשביל מה זה טוב, איך עוזרת הפסיכואנליזה, מה אפשר להפיק ממנה.

דונלד ויניקוט הוא כבר מזמן שם דבר בפסיכולוגיה של הילד. הוא פיתח תיאוריה שלמה על היחס אמא – ילד. מרגרט ליטל מתחילה את ספרה בתקציר היסטורי של התפתחות הפסיכולוגיה הטיפולית. פרויד הוא כמובן אבן הפינה. אחד הדברים שהיא אומרת כבר בתחילת הספר הוא ש-פרויד חילק את אלו שאפשר לעזור להם ואלו ש-פסיכואנליזה לא תעזור להם. אלו בעלי חרדות סירוס, בעיות אדיפאליות, אובדן גופני יכלו לפתי יחסי העברה עם המטפל.

אלו שהיו בעלי חרדות הנוגעות לקיום, להישרדות או לזהות, אצלם לא התפתחו יחסי העברה ו-הפסיכואנליזה נתגלתה כבלתי יעילה. אם בתחילת הדרך פנו לטיפול אנשים שהיו להם סימני מחלה פיזית, נוירוטית פנו לטיפול בהמשך עם התפתחות התורה והתפשטותה הציבורית התחילו להגיע בעלי חרדות הנושאות אופי פסיכוטי. נכון שהמונחים הללו יכולים להפחיד קורא “תמים” אך החלוקה בין פסיכוטי לנוירוטי היא כללית הבחנתית.

את האנליזה הראשונה שלה עברה מרגרט ליטל בשנת 1936. היא איננה קוראת למטפל בשמו אלא מספרת כשתחילת הטיפול כשחש שהיא במתח רב עיסה את בטנה כדי לשחררה מהמתח. צורה טיפולית שלא הייתה עוברת בשקט היום. אך משפט שאמר לה “נראה שאת תמיד חושבת על אחרים ומתנצלת על קיומך, כאילו שאת חושבת שאין לך זכות קיום” חיברו אותה לזיכרונות מוקדמים, פתחו בפניה תובנות. כשנפרד ממנה בסוף הטיפול אמר לה “למען השם, היי עצמך” חלק מהסימפטומים המעיקים נעלמו. המפגש הראשון שלה עם אלה פרימן שארפ התנהל רע.

היא נכנסה לפאניקה לא מובנת עם הכרה בסוג של משיכה אליה. היא ברחה לכמה שנים, אך בעקבות מעורבות רגשית גדולה מדי עם מטופל שלה, הרגישה שהיא זקוקה לעין מבחוץ וחזרה אל שארפ. שם התחילה הפסיכואנליזה השנייה שלה. התיאוריה של שארפ התמקדה במיניות ילדית על צורותיה השונות. את התקף החרדה שקיבלה מרגרט ליטל בפגישה הראשונה שלהן פירשה כחרדת סירוס אדיפאלית. בהמשך תבין שלא זו הייתה החרדה האמיתית. מה שהתפתח שם הוא פסיכוזת העברה שהתבססה על חוויות ילדות ממשיות של ליטל. בעוד שארפ ניתחה תופעות דרך טיעון מיני ילדי ליטל חשה שהיא איננה מבינה את המסר האמיתי שלה הנוגע בזהות וקיום.

נוצרה בטיפול מעט העברה, אך ליטל הייתה מלאה עוינות. את האמביוולנטית, שלא הייתה מוכרת אז, שארפ לא זיהתה. וכך נקרעה מרגרט ליטל בין הנחמדות של שארפ שדווקא תחושה זו גרמה לה לפיצול מול האמביוולנטיות שחשה מרגרט ליטל עם אימה בילדותה. שארפ נתנה לה מקום להיות עוינת ומינית אך הזיהוי הזה עם אימה של ליטל, שלא נתנה לה את האפשרות הזו בילדותה גרמה לה לעוינות מתריסה. שארפ פירשה את העוינות הזו כפנטזיית משגל אלים עם האב ומשאלות מודחקות להרס האם” במקביל, התחילה מרגרט ליטל להתמחות בהכשרה פסיכואנליטיקאית. דוגמה מצוינת לבעיה שעשויה להתעורר בטיפול, כשמטפל תפוס מדי בדעתו וכנראה אינו מקשיב מספיק למטופל מביאה מרגרט ליטל בהמשך, למרות שהיא אינה מתארת אותה ככזאת.

באחת הפגישות דיברה ליטל על רצונה “להיות מישהו” במובן של להיות אדם ממשי ולא לחיות בתחושת “אף אחד” איתה חיה ליטל. שארפ פירשה את האמירה כמשאלה לא מודעת לתפוס את מקום האם, על יחסי המין שלה ויכולת ההולדה. דבר שסיבך את ליטל בעצמה לעוד איזה זמן. כל מה שניסתה לספר לשארם על אימה נתפס בעיני שארפ כפנטזיה, ובזאת החזירה אותה למקום בו לא הייתה בטוחה בתחושותיה מאז ילדותה.

כמעט שבע שנים הייתה מרגרט ליטל באנליזה אצל שארפ. מצבה השתפר מעט, אך כשפגשה את דונלד ויניקוט נואם בפנל פסיכולוגי החליטה לנסות לחזור לטיפול אצלו. שלוש עשרה שנים אחרי הניסיון הראשון כשהיא בת ארבעים ושמונה החלה ליטל טיפול חדש. במפגשים הראשונים חזרה למצב של חרדות. שתקה ולא יכלה לדבר. זמן מה אחרי, בפרץ כעס היא קמה מהספא, הסתובבה בחדר ובמקום לקפוץ מהחלון, שזה מה שרצתה לעשות במקור, שברה לרסיסים אגרטל. ויניקוט העמיד בדיוק את אותו אגרטל בפעם הבאה שבאה.

כמה שבועות אחרי החלה לחוש במפגש התכווצויות וחרדות. היא החזיקה בידו. בסיום השעה אמר לה שהוא חושב שהיא חוותה מחדש את תהליך הלידה. ואז החזיק את ראשה כמו שמחזיקים תינוק שזה עתה נולד. תהליך שחזר על עצמו עד שנרגע. ו-ליטל מביאה בהקשר זה שני מונחים של ויניקוט. “תחזוקה” ו-“נסיגה לתלות” הוא נתן לה להתלות בו ופינה בשבילה את כל המקום שהייתה זקוקה לו. מבלי שהיא מדברת על זה היא מתארת שיטת עבודה שונה, שבה מטפל יכול ללטף אישה על בטנה או להחזיק בידיה, בשעה שהיום רוב המטפלים אינם מושיטים אפילו יד למטופל כשהוא בא והולך. אבל אולי זה בגלל ש-ויניקוט עבר בעיקר עם ילדים שאי אפשר להרחיק אותם פיזית לחלוטין. מרגרט ליטל מרחיבה ומנתחת את ההשפעות והתוצאות שהיו לדרך עבודה זו כבר מן הפגישות הראשונות ואיך נוצרה מערכת האמון והיכולת “להיות” אצלו.

הולך ונבנה לעינינו מתוך הדברים – דמותו של ויניקוט

ההתייחסות שלו, האמירות שלו והפרשנות שלה יוצרת למען הקורא את דמותו המיוחדת היא אומרת למשל: “יכולתו לחוש אמפטיה הכרתו בצורך בתמיכה ובכך שמישהו יהיה שם, ייקח אחריות. להיות במגע עם הסתמי, עם האני והאני העליון… להבנה עם שפת הגוף. כל זה היה חלק מהותי ממנו. הוא לא התגונן מפני רגשותיו”. כשהיא מספרת לו שאימה הייתה אומרת לה כשכאב לה דבר מה:

“תתעודדי, יקירה. בקרוב תהיי מתה”

ויניקוט מגיב:

“אני ממש שונא את אמא שלך”

הפרשנויות שלו לא הוגשו באופן קטגורי. הוא נהג להגיד:

“נראה לי ש… אני ושב שאולי.. אני תוהה אם… “

וכך השאיר למטופלת את האפשרות לבחון, לקבל או לדחות פרשנות. כמובן ש-ליטל מכניסה אותנו לתוך חיי המשפחה שלה כדי שאפשר יהיה להבין מתוך הדוגמאות סיבות להתנהגויות שונות, שלה ושל הוריה. כשנכנסה להתקפי דיכאון ממושכים ששיתקו אותה, הוא בא חמש שש פעמים בשבוע לתשעים דקות וישב איתה. מאוחר יותר היא מגלה שמצד שני הוא התערב ומנע ממנה תפקיד בחברה הפסיכואנליטית בטענה שהיא חולה מדי. מה שמרגרט ליטל מצליחה להראות הוא הקשר בין תופעות גופניות למצבים נפשיים. היא מתארת פעם שקיבלה נקע ברגל כשאימה מעצבנת אותה. היא מקבלת ברונכיטיס כשרע לה. אפשר לעקוב דרך התיאור שלה אחרי דברים שבדרך כלל נעלמים קצת בתיאורי טיפול והיא מעלה אל פני השטח. המעניין שבכל אותה תקופה המשיכה לעבוד כאנליטיקאית.

לקראת חופשת קיץ, מכיוון שמצבה רעוע, הוא מציע לה להתאשפז מרצונה. היא מתנפלת עליו ומכה אותו. אין ספק שהיום כל זה היה נחשב לפריצת גבולות בלתי מתקבלת, אך בתחילת שנות החמישים אצל מטפל יוצא דופן שהרשה לעצמו הדברים התרחשו. בסופו של דבר היא הסכימה והוא עזר לה בכל מה שקשור באשפוז. בבית החולים היא מקבלת התקפי אלימות שחלקם ילדותיים וחלקם תוצאה של התקף פרנואידי, היא מנפצת דברים והורסת את חדרה, אך כשכתבה את הספר כבר הייתה יכולה להסביר את התקופה ככזו שבה בחרה בחיים. היא כותבת מתוך תובנה מאוחרת יותר שהרס היה בחזקת יצירה. היא מצטטת ” דבר אינו חי אל אם משהו מת, ודבר לא מת אלא אם משהו חי” ומשפט לא פחות חשוב לה ” אהבה כוללת הרס”.

בשלב בו היא נכנסת לסיום הטיפול ולהפרדות דונלד ויניקוט מפרש לה את הפחד מפני הכחדה שאימה נטעה בה מתחילת חייה. למעשה היא שורדת פיזית ומוכחדת רגשית. הוא עוזר לה להתחבר מחדש. “אימה אינה אלא זיכרון בזמן עתיד”. היא מצליחה להשתלט מעט יותר על התקפי החרדה ומחשבות האובדן. בתקופה זו היא מתחילה לכתוב שירה ולצייר. היא חשה שהיא מתחילה “להיות”, היא הופכת לציירת שמציגה את עבודותיה ומוכרת מדי פעם תמונות שלה. היא מעבירה טיפולים ומתייצבת. יחסיה עם ויניקוט המשיכו על בסיס של ידידות לא קרובה מדי, ובעיקר על רקע מקצועי בהפניית מטופלים והתייעצויות.

את החלק השני של הספר היא מקדישה ל-ויניקוט עצמו. הוא ידע שהוא חייב הרבה ל-מלני קליין ולא התכחש לזה אלא שהוא פיתח צורת עבודה משלו. הסמינרים שלו היו חווייתיים והוא לא הרצה הרצאות רבות מדי. אי אפשר ללמד משהו על הטכניקה שלו מכיוון שהיה אישי. לא לחינם הקדיש את אחד מספריו האחרונים ” למטופלי אשר שילמו כדי ללמד אותי”. היא מתייחסת ל-העברה ו-העברה נגדית בטיפול. בהעברה הנגדית שבה גם המטפל עשוי להגיע לחומרים שלא מעובדים ולא הגיעו להיות סמוכים למודע. העברה נגדית שהיא חלק כה חשוב בטיפול בפסיכוזה.

תוקפנות ומשחק - דונלד ויניקוט - מכללת טאותרפיה - ד"ר מזרחי אברהם

דונלד ויניקוט

תסוגה לרמת חרדה השלטת מתרחשת אצל כל מטופל באנליזה, החל מהרגע שבו הוא מרפה את השליטה המודעת. אצל מרבית האנשים קיימות “הפרעות” כאלה ואחרות, גדולות יותר או פחות. אך אצל אלו שבו אובדן או קונפליקט מעוררים חרדה הם יכולים להיעזר בפסיכיאטריה סטנדרטית. אולם לאחרים, כמו ש-מרגרט ליטל מעידה על עצמה, ישנם כיסים של “שיגעון” היכולים לגרום להפרעה בחייו. חיי היום יום של ליטל נראו נורמאליים לסביבה. היא גמרה בית ספר, למדה רפואה ועבדה כרופאה,התקבלה להכשרה פסיכואנליטית והמשיכה לעבוד לאורך שנות הטיפול שלה. את החרדה ממנה סבלה הייתה צריכה וגם הצליחה להסתיר. אצל ויניקוט היא הגיעה לרמת תסוגה עמוקה של תלות מוחלטת שרק מתוכה יכלה להתפתח הלאה ולהפוך לאדם הממשי, אותה משאת נפש מוקדמת שלה. ד.ו (דונלד ויניקוט) עקב אחרי ילדים ואמהות בריאים ובעלי מופרעויות שונות והגיע להגדרה שפסיכוזה היא מחלה של חסך חברתי. הוא ביקש לחזור למקומות בהם הסביבה הייתה הדבר החשוב והאנליטיקאי יכול לאפשר תסוגה אליה ולחזור מחדש על תהליכים. תסוגה לתלות היא “תהליך מרפא” שמקורו לא באנליטיקאי אלא באנליזד (המטופל) לכן היה יכול לקבוע שמה שנדרש הוא טיפול, ולא טכניקה. התנהגות אינטואיטיבית ולא פירוש מילולי. אלא שהחזרה עשויה להיות גם מסוכנת. על האנליטיקאי להיות מסוגל לוותר על הגנותיו שלו כנגד החרדה של המטופל. בה בעת זהותו חייבת להישמר מובחנת תוך שהוא משמר שתי רמות מודעות, מציאות ו-דלוזיה. המטפל צריך להגיע להיות ” אם טובה דיה” למטופל בעל החסך.קיים קושי ליצור שותפות מטפל – מטופל. זמן הוא גורם בטיפול,אך חייבת להיות הכרה בהתנגדות הפנימית של שני השותפים. ​ בפרק הבא היא מנתחת את תהליך הטיפול שלה באופן הפנימי. הבנתה את עצמה בעת הכתיבה מול הבנותיו והתהליך הטיפולי הנהיג דונלד ויניקוט פרק מרתק מאוד בו היא חוזרת לספר על ילדותה המוקדמת, אימה הפסיכוטית והדרך בה החזיר אותה דונלד ויניקוט למקום של בשלות ושפיות. כך שאם בפרק הראשון היא מתארת את הטיפול מבחוץ, מאורע אחרי מאורע, בלי הבחנות עומק, כאן היא נכנסת לעומק התהליכים שעברה עם דונלד ויניקוט בהמשך לעבודה שלה על עצמה היא יכולה להגיד שמה ש-ויניקוט פירש כחווית הלידה היא יכולה לפרש אותה כחוויה ותחושה שלפני הלידה. ​ ממרחק הזמן היא מסוגלת לנתח ולהבין את התלות ההדדית. הוא אחרי שני התקפי לב. היא במצב גבולי כפי שהיא מעידה על עצמה. היא עברה משבר בו הבינה שהיא תלויה בו בעניין “לחיים או מוות” כשיצאה מהמצב האנליזה נמשכה עוד ארבע שנים של עבודה על בניית זהותה העצמית, אחרי שהשתחררה מכל חרדות תקופת הינקות ולפניה. בעולם הדימויים שלה דונלד ויניקוט הפך להיות לא רק תחליף הא אלא אפילו הרחם שלה. הגדילה התחילה שליטל התחילה לעשות את ההבחנה של אדם מבוגר. להפריד את הזהות שהייתה לה עם אמא ולכן עם ויניקוט בשעות הטיפול ולפוך אותו ואותה לאנשים נפרדים. בשנת 1969 פרסם דונלד ויניקוט מאמר בשם ” דונלד ויניקוט על דונלד ויניקוט ” ובו פרס את כל המערך הנפשי והדרך בה הגיע להבנה עמוקה של הנפש. ותהליך העבודה. בסוף ההרצאה בה הציג את עבודתו אמר ” לשימושה של מרגרט ליטל במושג העברה הדלוזיונית” היא קבלה זאת כאישור להכרה שהוא מתקשר אתה, לומד ממנה ומכיר בזיקה בין שניהם. ​ לסיום היא אומרת: ויניקוט היה גאון. לא בסדר גודל של אייזק ניוטון או אלברט אינשטיין ו-שיקספיר, אך הוא עשה מה שהם עשו, “הוא זרה אור” על חשיבותה של הסביבה המוקדמת, הטיפול בפסיכוזה, מקורות היצירתיות ערכה של ההרסנות ועוד. אלא שאין אור בלי חושך, והחושך התקיים דווקא בחייו שלו. כמובן שאין לדעת איך מטופל אחר של דונלד ויניקוט היה מתאר אותו ואת התהליך הטיפולי. אך התרשמותה הסובייקטיבית חשובה לה ולאחרים. אפשר להגיד שהיא יצאה לאודיסאה של טיפול והוא הביא אותה אל הבית, שהוא העצמי האמיתי שלה. ואם באודיסיאה אודיסאוס זוכה לחזור לביתו, היא חזרה לבית שלא היה לה קודם, ובעזרתו בנתה לה בית ונתן לו צורה.

תורתו של ויניקוט מתאימה לכל מכור ומכור אשר מעולם לא חווה את ההוויה המתמשכת, את ההחזקה, ההכלה וההרגעה העצמית ולכן צרך סמים אלכוהול וכדורי מרשם.

קורס 12 הצעדים

מדוע שיטת הצעדים יכולה לעזור לכם לצאת ממעגל ההתמכרות והטראומה ?

12 הצעדים זו גישה הוליסטית ייחודית, גישה אשר שמה דגש על דחיית סיפוקים, התמודדות עם ריקנות, עם כאב, עם הצפת רגשות שנובעת מתוך תהליך הגמילה העמוק שהמכורים עוברים. 12 הצעדים מעניקה "מודעות נכונה" לטבעה של ההתמכרות והטראומה, שפה חדשה, ארגז כלים מיידים להתמודדות עם דחפים בלתי נשלטים, סביבה וחברותא שמעניקה עזרה אשר זמינה, שינוי גישה לחיים ואימוץ השקפה רוחנית וסיפוק רוחני אשר מהווה תחליף להתמכרות ולסבל מטראומה.

גם ויניקוט וגם 12 הצעדים שמים דגש על הסביבה המחזיקה והמכילה.

טיפול אישי

"אין האדם יכול להתיר את עצמו מבית האסורים"

הגמילה אינה מתאימה לאגו של האדם שרוצה לשלוט ולנהל את חייו ולהגיע לפשרות על-פי רצונו, המכורים לקניות חייבים עזרה גם קבוצתית וגם אישית. ההתמכרות מצריכה ליווי רגשי רוחני אינטימי, ליווי אשר יכול להיעשות רק על-ידי מומחים לטיפול בהתמכרויות וטראומה. ללא מטפל ועדיף אדם שכבר עשה עבודה על ההתמכרויות שלו הטיפול לא יעבוד.

מטפלי טאותרפיה מחוייבים לעבוד על ההתמכרויות והטראומות של חייהם כדי לקבל תעודת מטפל. אנו מאמינים בלב שלם שאדם שלא וויתר על העולם החומרי לא יכול להיות מטפל בהתמכרויות.

"תשבחות והאשמות, רווח והפסד, תענוג וסבל, באים והולכים כמו משב הרוח. על מנת להיות מאושרים, היו ניצבים איתן, כמו עץ גדול, נינוחים ושלווים בתוך כל אלה." (בודהה)

מרכז יום לטיפול בהתמכרויות טראומה וחוסר תפקוד

מרכז יום מתעוררים הוא בעצם המקום בו המטופלים שלנו עוברים גמילה עד שנה של טיפול אינטנסיבי 5 ימים בשבוע. המקום מיועד לכל מי שזקוק ליפול אינטנסיבי ארוך כדי לעשות עבודת עומק. לא כל אדם מסוגל להיגמל ללא מסגרת רצינית שתחזיק ותכיל אותו לאורך זמן. המטרה היא לא רק להיגמל אלא להישאר נקי לאורך זמן רב. 03-7788766

ד"ר מזרחי אברהם מייסד טאותרפיה

מזרחי אברהם חווה על בשרו תהליך גמילה ארוך, תהליך של התעוררות רוחנית וריפוי טראומות, את הניסיון העשיר שלו הוא מביא לתוך מכללת טאותרפיה ומרכז יום מתעוררים. הוא ייסד את שביל החיים להלומי קרב פרויקט ייחודי ולראשונה בעולם הוא חיים ומתרגלים את שיטת 12 הצעדים.